בהתרגשות וציפייה גדולה, נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה מהירה לכיוון ירושלים כדי לראות את הקמפוס החדש של בצלאל, האקדמיה ב-ה' הידיעה לאמנות ועיצוב המובילה בישראל (ויש שיאמרו גם בעולם) ולראות את תערוכת הבוגרים לשנת תשפ"ג 2023 . בשבילנו, בצלאל היא לא רק מילה או אקדמיה ומוסד לימודי מוביל, בצלאל היא מקום טעון רגשית שמעלה בנו כל מיני סוגים של רגשות וזיכרונות ומציפה אותנו בסוג של געגוע. שנינו למדנו ובילינו שם ארבע שנים משמעותיות ביותר בחיינו שעיצבו, נגעו והשפיעו על מהלך החיים שלנו.
הקמפוס החדש על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל ממוקם בלב מרכז העיר, במגרש הרוסים, סמוך לכנסייה הרוסית ולרחוב הלני המלכה. מרחק צעדים ספורים מהמדרחוב של ירושלים, קרוב לרחוב יפו, לשוק והלב הפועם של העיר. מיקום חלומי. הבניין ענק, חדש, סופר מודרני ומרהיב, מתוכנן ובנוי בטכנולוגיה ובאופן המאפשר חיבור מיידי של העיר לחללי המבנה. תכנון שעושה שימוש חכם באור, אוויר וקשר עם החוץ. המעבר של בצלאל למרכז העיר והמבנה המרשים משקפים תפיסה של הטמעת האקדמיה בחיי הקהילה של העיר וחיבור חברתי ותרבותי של הסטודנטים והסטודנטיות למקום, לעבר, הווה ועתיד, להיסטוריה ומורשת.
התערוכה, שהפכה את הקמפוס למוזיאון ענק, מציגה כ 400 בוגרים ובוגרות מכל המחלקות ותחומי הלימוד בבצלאל- אמנויות המסך, צורפות ואופנה, עיצוב תעשייתי, צילום, אמנות, עיצוב קרמי וזכוכית ותקשורת חזותית. בוגרי ארכיטקטורה מציגים בבניין ההיסטורי של בצלאל, מרחק הליכה קצרה מהקמפוס. התערוכה רחבת יריעה ומצריכה השקעה של זמן רב בביקור. המלצה שלנו: פנו לכם יום שלם או לפחות כמה שעות טובות, תעשו כמה הפסקות קפה בקפיטריה המצוינת בין מחלקה למחלקה וקחו את הזמן… אנחנו היינו שם למעלה מארבע שעות ולא הספקנו לראות את הכול.
לביקור הצטרפו זוג חברים טובים שגם הם בוגרי בצלאל וכמונו, גם הם עוסקים בעיצוב ואומנות עד היום. היה מעניין לחוות את התערוכה ביחד ולשמוע דעות ולקבל פרספקטיבה ביקורתית של אמנים ומעצבים מנוסים ביחס לעבודות המוצגות. אז מכיוון שלמדנו בבצלאל ושם לימדו אותנו להיות ביקורתיים (גם כלפי עצמנו) ומכיוון שאנחנו למעלה מעשרים שנים בתחום, אנחנו מרשים לעצמנו ללטף איפה שצריך ולבקר איפה שלא. לדעתנו, התערוכה לא הייתה מושלמת ולא חפה מבעיות. היו מעט עבודות שהרשימו אותנו, הרבה עבודות שלא המריאו וכמה שהשאירו אותנו אדישים. אז אנחנו אומרים את הדברים כמו שאנחנו חווינו אותם, בגובה העיניים ובמטרה להפיק תועלת מכך.
התחלנו במחלקה לצילום. האמת, התחלה לא מרשימה במיוחד. ייתכן שמדובר במחזור קצת חלש או בהנחיה לא מדויקת אבל הרושם הראשוני שנוצר בכניסה למחלקה הוא שהזמן עצר מלכת. רוב הבוגרים מציגים צילום שהוא במהותו ישיר מאוד, צילום מתבונן, טכני ולא ממריא. אמנם, כל העבודות מלוות בטקסט שמסביר את החוויה של זמן/ חלל/ חומר/ רגש אך המכלול הזה לא מתחבר יחד עם העבודה עצמה למה שאמור להרכיב יצירת אמנות מרגשת. בהגדרה שלנו: פוסט מינימליזם בגישה מודרניסטית מיושנת. קצת מאכזב. וכך היה גם במחלקה לאמנות. ההרגשה הייתה שראינו כבר הכול.
המשכנו לשאר המחלקות ואז התחלנו לקבל תחושה קצת משונה אך הגיונית ביחס לזמנים בהם אנחנו חיים ופועלים. ההרגשה היא שיש זליגה של ידע וטכניקה בין מחלקה למחלקה והגבולות בין המחלקות מטשטשים. בעיצוב תעשייתי יש שימוש בוידאו ומיצב אמנותי, באמנות יש עבודות שמשלבות עיצוב ואופנה… וכ"ו. וזה טוב בעינינו מכיוון שאמנים צריכים להיות מסוגלים לעבוד בדיסציפלינות שונות ולהיות רבי יכולות אבל לפעמים הגבולות היו מטושטשים מידי וככה קיבלנו בעיצוב תעשייתי עבודות שהקונספט שלהם היה אמנותי לחלוטין, עם אסתטיקה מרהיבה אך ללא כל קשר לתעשייה. היו עבודות שתהינו לגביהם אם הם שייכות למחלקות בהם הם הציגו. ההרגשה הכללית שלפעמים העבודות הלכו רחוק מדי קונספטואלית ועיצובית והתנתקו ממחלקת האם שלהם.
כך, למשל, בעיצוב תעשייתי קיבלנו את עבודה של סאני לוסטוב- "ניראדות", שהם קונסטרוקציות תת ימיות לקירור שוניות אלמוגים. בעקבות עליית טמפרטורות האוקיינוסים וההשלכות ההרסניות שיש לכך על שוניות האלמוגים, העבודה מציגה קונסטרוקציות עשויות מג'ל תרמו- רספונסיבי ומשמשות לקירור ממושך של אזורים בעלי פוטנציאל התחממות גבוה. המראה של הקונסטרוקציות משתנה בהתאם לתפקודם והן עצמם נראות כמו אלמוגים קטנים. ההצבה של העבודה מעולה, יש שימוש בווידאו מסביר עשוי היטב ותא אקווריום קטן שמואר באור כחול ומכיל הדגמה חיה. העבודה שמה דגש על הרובד המחקרי ופחות על הרובד העיצובי.
עבודה נוספת היא של חן סמדר "לבן על לבן- אמנות לחימה בכיסא כתר" שמדברת על האלימות בחברה כתופעה שמתגברת מאוד בעת האחרונה ויש לתת עליה את הדעת. בעבודה האלימות מופעלת על בני אדם באמצעות השלכת כיסאות כתר פלסטיק. העבודה זלגה לרובד האומנותי והווידאו ארט ולא היה ברור אם העבודה הזאת נמצאת בחלל התצוגה הנכון. ההרגשה היתה שהעבודה שייכת יותר למחלקה לאמנות מאשר לעיצוב תעשייתי.
העבודה air-pulse של רן שטוב שמציג רחפן ייחודי שמטרתו להגיע במהירות למקומות בעלי נגישות נמוכה ולהגיש עזרה ראשונה במקרים של אירועים לבביים באמצעות דפיברילטור עד להגעת צוות רפואי אל האדם הנזקק. פתרון מציל חיים.
במחלקה לאמנות בלטה מאוד עבודתו של איתמר דוד ברנד "אדם, חמור, מכונה". האמן עוסק בדימוי חמורו של משיח בתרבות היהודית ובוחן את המשמעויות הסמליות שלו. המשיח יבוא רכוב על חמור לבן ויגאל אותנו מעולם החומר אל עולם הרוח אך החמור המוצג עשוי חומר "נמוך"- קלקר, הוא שבור ומפורק, לא מתפקד ובעצם לא יכול לבצע את תפקידו בסיפור היהודי. החמור היה אמור להיות מונומנטלי ולתפקד כשומר סף כמו הספינקס בתרבות המצרית אך הוא קרס ושוב לא ממלא את תפקידו.
בין לבין עשינו הפסקה קצרה ב"מנזה" הקפיטריה של בצלאל.
לאחר מכן הגענו למספר עבודות בולטות נוספות במחלקה לצורפות ואופנה. הראשונה מוצבת כבר בכניסה למחלקה ונקראת Fantasea של נועה אזרזר. הפרויקט עוסק בחוויות מורכבות ומנוגדות של המעצבת לגבי הים והפחדים שלה מכוחו האדיר, מגודלו ומהלא נודע הנחבא במעמקיו ומציג מערכת לבוש שמתמודדת עם סביבה זרה ועוינת במעמקיו. הפרויקט מבוצע בטכנולוגיית הדפסה תלת מימדית.
ניצן רוקח מציג שלוש מערכות לבוש עם אלמנטים מגבילים שמשדרות צורך לפרוץ מתוך המגבלות ומשדרות חוזק ועוצמה, שחרור ושליטה. בלטו בפרויקט הנעליים המרהיבות.
העבודה חזקה במיוחד היא "על הגוף ועל הנפש" של שחר ג'רמן קינדלר בן סימון המציגה מערכות לבוש ואביזרי גוף ומתמקדת באברי גוף בהם הייתה פגיעה בנשים והשפלתן. באמצעות העבודה, המעצבת מאזכרת את סיפורן של נשים לאורך ההיסטוריה שהואשמו ונענשו על עצם היותן נשים. בעבר נשים עונו והושפלו על עצם היותן דברניות ורכלניות והוענשו באמצעות עקירת לשונן. הם הואשמו בבוגדנות והועלו על המוקד, הואשמו בכישוף ונכלאו ועוד עונשים ומעשים מזוויעים. המעצבת מבקשת למחות על כך ועל העובדה שגם היום, בחברה הפטריאכלית והקשוחה, דבר לא השתנה. בישראל של היום נרצחת אישה כל שבוע וחצי בממוצע בטוענות שונות.
זו לא הפעם הראשונה בה אנחנו חוזרים לביקור בבצלאל ובוודאי לא הפעם האחרונה. המקום מרתק, קוסם ומלא אנרגיות של יצירה ועניין. המפגש עם הקמפוס המרהיב והסטודנטים הצעירים נתן לנו הרגשה שאנחנו רוצים לחזור לשם עכשיו ומיד. מי יודע מה יהיה? סיימנו את הביקור בתערוכה לאחר ארבע שעות רצופות ואנחנו מודים- זה לא הספיק. יש עוד המון מה לראות ולחוות אבל כבר היינו רעבים.
Comments