כשאתם קוראים את הפוסט הזה, התערוכה כבר הרוסה. כן, ממש נהרסה ביחד עם הבניינים בהם היא הוצגה. הסבר קצר: תערוכת פופ אפ היא תערוכה שמציגה מספר ימים מוגבל, לפעמים במקום לא צפוי, ואז פשוט יורדת מתצוגה. כמו במקרה הזה, התערוכה הציגה עשרה ימים בלבד בין התאריכים 1-11/2/2022. אלא שהתערוכה הזו הוצגה בבניינים המיועדים להריסה ברחוב פנקס 11 ופנקס 13 בתל אביב רגע לפני הריסתם לטובת בניה חדשה. היוזמה באה מקבוצת "אנשי העיר" הפועלת תחת קבוצת הנדל"ן רוטשטיין.
התערוכה הציגה למעלה ממאה אמנים מתחומי אמנות שונים ומגוונים: ציור, צילום, מיצב ומיצג, עיצוב גרפי, אדריכלות, אמנות רחוב וגרפיטי ועוד. העבודות האמנות איכלסו סה"כ 24 דירות שהפכו לחללי תצוגה מרהיבים. אוצרת התערוכה היא יערה זקס.
על דף ההסבר שחולק בכניסה לתערוכה מופיעה ציפור מוזרה כשמעליה הכיתוב FREE AS A BIRD אבל את התערוכה ליוו תחושות של סגר ובדידות, ריחוק, הסתגרות ומחנק, מרחב פנימי מול מרחב חיצוני. ההתייחסות ברוב העבודות למגיפת הקורונה, ההשפעה שלה על חיינו וגם הצצה אל העתיד לבוא.
המונים הגיעו לראות את התערוכה, חיכינו בתור ארוך כשעה וחצי על מנת להיכנס ובפנים- המון רב. היה קצת קשה להתעכב ולהתרשם ממש מכל עבודה אבל היו שם יצירות שכדאי היה לראות. מכיוון שהתערוכה הייתה מאוד רחבה ועמוסה, בחרנו לצלם כמה עבודות שמשכו את עינינו במיוחד.
כבר בכניסה נתקלים במיצב של ידיים עשויות עץ וכאילו יוצאות מהקיר ומסמנות תנועות שונות, כאילו שואפות לנגוע, לבוא במגע עם משהו, לתקשר. לא ע"י מסך אלא ממש באופן הכי פיזי ופשוט. תחושה של מחסור במגע אנושי הנובעת גם מהחומר ממנו עשויות הידיים ומהתנועה השלוחה אל המתבונן.
בחלל השירותים נתקלים במיצב נוסף בצורת לב שנותק מהגוף והפך לניאגרה של שירותים, תחושה של פחד וחרדה קיומית נכנסה גם אל תוך חלל השירותים המוצף באור אדום. חוסר הוודאות שיצרה המגיפה מציפה גם את החלל הזה.
אנה קוגן ציירה בשחור ולבן על חדר שלם, ציור שנראה כמו מחווה לוואן גוך עכשווי בימי קורונה. בתוך החדר שתי דמויות מכונסות בתוך עצמן, מבודדות, אחת יושבת על יד שולחן והשניה שוכבת על הספה. פניהן עגמומיות, כל אחת בעולמה, מנותקות.
אורן אלמגור ציפה פינת חדר בבקבוקים של חומרי ניקוי כעל כל אחד מהם כתוב מסר: "נקי ובריא" "רסס את הפאניקה" "תהיו בטוחים". מסרים של עולם לא אופטימי במיוחד שמתמודד עם תחושה לא בריאה.
אפרת ירון יצרה מיצג Covid 19 online shopping שבו אספה ושמרה תוויות של מוצרים מקניות אונליין שנעשו במשך שנתיים במטרה להכניס קצת מבחוץ אל תוך הבידוד. המיצג מייצר עולם סינטטי של קניות וסמלים של צריכה שכאילו הפכו לסוג של תקשורת והפרת השקט.
עוד חלל מייצגי של תומר טל, בחסות יאנגו דלי, שנצבע כולו בצבעי המותג, מציג מוצרי צריכה שבאים בקופסאות עם שליחים עד אליך הביתה. על הקיר כתוב מסר של החברה "תדמיינו עולם שבו אתם יכולים לקבל מה שתרצו, מתי שתרצו, עד אליכם…" ואם תצטלמו בחדר ותתייגו אותו תקבלו 20 ש"ח הנחה על המשלוח הבא. מסר פירסומי שמשתלב לתוך יצירה ממומנת והופך למציאות בה אנו חיים. לא צריך לדמיין.
עבודת צילום תיעודי מרשימה של דנה כספי לביא מאכלסת חדר שלם. על הקירות תלויים עשרות צילומים ובהם אנשים, בני אדם, שוכבים עירומים על הספה בביתם, מישירים מבט אל המצלמה. ללא מסכות ואמצעי הגנה וללא בגדים. העירום הופך לטבעי ונקי בתוך האווירה האינטימית של הבית- המקום הבטוח, בו ניתן להיות חשוף. מהטקסט הנלווה אפשר להבין שהצלמת עצמה נשארה מול המצולמים עם כפפות ומסכה בזמן הצילום. כל אחד חווה את הרגע האינטימי הזה באופן שונה וברמת מוגנות אחרת.
בכניסה לחדר האדום של הגר אמזלג, מתקבלת הרגשה קצת מלחיצה. הגר בנתה לעצמה חדר שבו היא מלכה מבודדת ומסוגרת עם כתר צעצוע המחלקת לעצמה גביעים על פעולות כמו "יצרתי קשר עין עם שליח וולט" ובתוך מסגרות מוזהבות מופיעים מסרים שמגדירים את התקופה "לבשתי מכנסיים לשיחת זום" או "החרדה שלי היא לא אני". מעניין גם לקרוא את הטקסטים שגודשים את הקירות בטוש זהב.
מעניין יהיה לראות את הפופ אפ הבא. האם הוא יסמן התחלה של תקופה ועתיד שונה? מה יהיה הנושא שיעסיק אותנו ואת האמנים? האם יש מקום לאופטימיות?
Comments