בבוקר אחד של קיץ, קצת לפני ראש השנה, החלטנו- יורדים לנואיבה להתאוורר ולעשות את החג שם. בדקנו דרכונים, עשינו קצת הכנות, הזמנו מלון טוב כי בא לנו להתפנק, בדיקות קורונה כמו שהמצרים רוצים ואחרי כמה ימים כבר היינו באוטו דרומה. הגענו בהתרגשות למעבר הגבול לסיני וכאן המקום להגיד שלא ביקרנו בסיני כמעט 20 שנה! אז ברור שההתרגשות הייתה גדולה. המעבר הישראלי היה בסדר גמור ואז הגיע הצד המצרי. כמי שלא היו בסיני כל כך הרבה זמן, חשבנו שאנחנו הוזים. הכל נשאר כמעט כמו פעם- בלי שום טכנולוגיה, כל אחד מבקש בקשיש, אפילו השוטרים הקשוחים, אין מושג לאן הולכים אז פשוט זורמים עם כולם והכל נראה כמו סרט מצרי. אבל מה זה משנה, עוד שניה יוצאים לסיני האהובה.
ביציאה, בשטח המצרי, עולים למונית עם אוסמה הנהג החייכן ומתחילים להדרים לכיוון נואיבה. יש עוד כמה מחסומים וביקורת דרכונים ואחרי כמה דקות כבר רואים את הנוף המדברי מימין ואת הים משמאל. אין קליטה בסלולר, אין הודעות בווטסאפ, אין עבודה ואין לימודים, זמן סיני. באנו לעשות חיים והחיוך נמרח לנו על הפנים. שעתיים נסיעה… הגענו.
בפתח מלון נואיבה קלאב ריזורט מחכה לאורחים קבלת פנים חמה וידידותית, המלון נראה טוב, הכל מסודר ומאורגן, העובדים מסבירי פנים, צ'ק אין זריז, מתחילים לרדת לכיוון החדר ואז מגלים שהחדר ממש מטר מהחוף של המלון. וואו. החדר ממש חמוד (בסטנדרטים של נואיבה- אל תשכחו) אבל למי אכפת עכשיו. תוך כמה דקות כבר היינו על החוף. הערב התחיל לרדת ואנחנו לא יכולים להתנתק מהים, מהרוח הנעימה ומחבורת הסרטנים שבונים ארמונות על החול. אה, וגם מהבדואיות שמנסות למכור לנו חרוזים וצמות לשיער.
אחרי ארוחת ערב טובה בחדר האוכל של המלון, ירדנו חזרה לחוף. פוגשים שם תיירים, מצריים שבאו לנפוש, ישראלים, כולם בסוג של שלווה כזו שעוטפת את המקום. הלכנו לישון.
היום השני, בטן-גב.
יצאנו מהחדר, שני צעדים, חוף. איזה כיף! הלכנו לחדר האוכל ושם גילינו ארוחת בוקר נהדרת. המצרים אוהבים חומוס ופלאפל על הבוקר אז זרמנו איתם, מה גם שזה טבעוני לשמחתה של ענבר. אבל היה כמובן את כל התפריט הסטנדרטי- חביתות, גבינות, סלטים טריים וקינוחים, הכל מוגש בחיוך וברוחב לב. הבנו שהגענו למקום טוב. סיימנו לאכול והלכנו להתארגן לדבר האמיתי.
החלטנו להקדיש את הבוקר הראשון שלנו בסיני לרביצה בשמש עם הפסקות קצרות של שחייה וזה מה שעשינו. ואנחנו אומרים- אוי, זה טוב! תפסנו לנו מיטות חוף ושמשיה ממש קרוב לבר של המלון (כן, יש בר על החוף שכמעט נוגע במים) וכשהרגשנו שאנחנו ניצלים, הרכבנו משקפות ויצאנו לשחייה קצרה בים. אין הרבה דגים, השונית מכוסה בחול ואצות אבל מדי פעם מגיח לו משהו מסקרן. וככה העברנו את הבוקר הראשון בטן-גב-ים ושוב פעם.
בצהרים התחלנו לברר מה עוד יש לעשות במקום וגילינו ככה: יש ספא, ג'ים, יש ריקודי בטן, יש מאהל בדואי לא רחוק על החוף, ספורט ימי, סירה שלוקחת אותך עמוק לתוך הים כדי לצלול או לשנרקל ויש את הבאר על החוף. כמובן שיש גם בריכות אבל מי שם לב. הרחוב הראשי הקטן של נואיבה במרחק חמש דקות הליכה ויש גם מכולת כדי שנוכל לקנות מיץ גויאבה. אחרי הבירור שוב חזרנו לשונית החולית, ראינו עוד קצת דגים יפים ואבו נפחא אחד עצבני.
הערב מגיע מהר מדי. החלטנו לצעוד אל העיר ולעשות קצת שופינג אך מה רבה האכזבה. העיר זה רחוב קטן ומצ'וקמק, יש בו בדיוק חמש חנויות ושווארמה אחת. הם מעולם לא שמעו על שופינג כמו שאנחנו מכירים. אין ממש מה לקנות ומה לראות וגם אין מה לאכול, במיוחד לטבעונים, ברחוב בכלל לא מכירים את המושג. החלטנו להוציא את המיטב מהרחוב הזה ונכנסנו לחנות המזכרות הראשונה שראינו. שם נתקלנו לראשונה במצרים קופטים. בני מצרים המקוריים שלא התאסלמו. הם אנשים סופר נחמדים, חייכנים, מסבירי פנים ואוהבי שיחה ולרגע היה נדמה לנו שהם אפילו דומים לציורים המצריים הקדמונים. התכבדנו בכוס תה חם, קנינו גלביות, כאפיות, בקבוק עם חול צבעוני בצורת גמל וחזרנו למלון. מחר נוסעים לדהב.
היום השלישי, בלו הול, דהב.
אחרי ארוחת בוקר טעימה וטובה, עלינו על מונית דרומה לכיוון דהב. כשעה וחצי נסיעה מנואיבה. רצינו לראות את הבלו הול המפורסם שכולם מדברים עליו. ממש ציפינו לראות דגים מדהימים ולשנרקל שעות במים המפורסמים. הגענו למקום עמוס תיירים והמוני מקומיים וכולם משנרקלים. כמעט ולא רואים מים מרוב אנשים צפים. שכרנו ציוד ונכנסנו גם. המקום ממש יפה אבל הגודש של האנשים במים עושה לא טוב לשונית. היא לאט גוועת ואיתה הדגה במקום. רואים דגים צבעוניים אבל לא הרבה אז אל תתאכזבו. לדעתנו שווה לצלול שם לעומק עם ציוד צלילה מקצועי ואז באמת אפשר לחוות את המקום, אז למי שיש מספיק כוכבים זה כדאי. חווית השנירקול לא משהו. אבל אמרנו שאנחנו מוציאים את הטוב שבכל דבר, אז גם כאן, למרות הכל, נהננו. שנירקלנו עד הצהריים ואחרי ארוחה מקומית קלה נסענו לעיר.
דהב זה סיפור אחר, טיילת על החוף, שוק, רחובות צפופים וגדושים בחנויות, מסעדות, בתי קפה והמוני מטיילים. עיר מצרית קטנה ומטריפה והכל על המים. הסתובבנו המון, נכנסנו להרבה חנויות, קנינו מלא מזכרות קטנות ומנורה אחת ענקית לבית של ענבר, בגדים, קשקושים וכל מיני דברים. הכל כל כך זול. באיזשהו שלב התחלנו להיות רעבים ממש. שאלנו בחנויות על מסעדה מצרית אותנטית שמגישים בה במיה כמו שצריך. אמרו לנו שיש בקצה אחד הרחובות מסעדה כזו שאין לה שם. מן מסעדת פועלים כזו. שי, כמובן, התלהב מהפוטנציאל ויצאנו למצוא את המקום. מצאנו, אכן מסעדת פועלים אבל דווקא היום אין במיה. יש פול מצרי. אוי, זה היה טעים. אחת הארוחות המוצלחות שאכלנו במצרים.
אחרי האוכל חזרנו לנהג החמוד שחיכה לנו שעות בסבלנות (כמובן ששילמנו על זה) והחזיר אותנו עם כל החבילות וחיוך ענק למלון.
לילה ירד, צעדנו למאהל הבדואי שעל החוף, חמודי הבדואי קיבל אותנו בלבביות והכניס אותנו לאוהל. תוך דקה היו לנו על השולחן תה חם ונרגילה ענקית. ישבנו, שתינו ועישנו. כיף. חמודי סיפר לנו שיש בחור אחד שמנגן על עוד. משהו טוב. הוא עוד לא הספיק לסיים והבחור עם העוד, שגם לו קוראים חמודי, נכנס לאוהל כולו מרוט ועייף. היה בדרך לישון. הצענו לו כוס קפה, עלינו. הוא הסכים ובתמורה הוא נתן לנו הופעה פרטית של שעה. רק הוא והעוד. זה היה מרתק. שירים של פריד אל אטרש, עבד אל חלים, אום כולתום וכוכבי הסרטים של יום שישי בערבית. ברור שהשארנו לו טיפ ענק- מגיע לו.
היום הרביעי- סירה וצב ים אחד ענק
היום לוקחים סירה, שטים לשונית רחוקה ומשנקרלים. ככה החלטנו בארוחת הבוקר. אמרו לנו שיש בחור אחד שקוראים לו מייקל שיש לו סירה והוא מכיר שונית טובה אי שם. מצאנו אותו על החוף משכשך להנאתו במים, סתם כי לא היו לו לקוחות ומה לעשות. אחרי ויכוח קצר על המחיר, עלינו על הסירה ושטנו רחוק עד שהגענו לשונית שמייקל הכיר. שמנו משקפות ויצאנו לשנרקל. סוף סוף ראינו קצת דגים יפים, המון קיפודים, צמחייה יותר עשירה ומים צלולים. אחרי שעה במים, ויכוח אחד של ענבר עם דייג חוצפן שהכיר את השונית ובא לדוג בדיוק איפה שהיינו, עלינו חזרה לסירה לכיוון החוף. מייקל, בעל הסירה, מצרי קופטי גם הוא, התגלה כאיש שיחה מעניין. הוא סיפר לנו מאיפה הוא בא, כמה הוא אוהב ישראלים ועל משבר הקורונה שהבריח את התיירים שגדשו את החופים ופגע לכולם בפרנסה. כל הסיבוב הזה נמשך עד הצהרים. היה טוב.
בצהרים החלטנו להכנס לשחות שוב בשונית מול החוף. לא צפינו את ההפתעה שחיכתה לנו שם. ענבר נכנסה ראשונה, התרחקה מעט מהחוף ולפתע התחילה לנופף בידיים ולצעוק "בוא מהר, בוא מהר, אתה חייב לראות מה יש פה" שמתי משקפת ורצתי פנימה בלי לשים לב לקיפודי ים ושאר הצרות שיש בים סוף על הקרקעית (מזל שלא קרה לי כלום). ושם, בתוך סבך האצות, נח לו צב ים ענק, אבל ממש ענק. מדי פעם הוא תלש לו אצות ולעס אותם לאיטו והיה רושם שהוא ממש לא היה מוטרד מהנוכחות שלנו. כל פעם שהוא זז, זזנו איתו. וככה שיחקנו ביחד, אנחנו והצב הענק. בסוף נמאס לו והוא נופף בסנפיריו ושחה לו משם. האמת, ראינו כבר צבי ים אבל לא כאלה גדולים. זו הייתה חוויה מרתקת.
בערב קיבלנו עוד החלטה, מחר עושים יום כיף. אז הזמנו מסאג', טיפולי פנים, טיפולי רגליים, שמנים, בריכה חמה- בקיצור, ספא. קצת לפנק את הגוף והנפש.
בלילה ראינו הופעה של רקדנית בטן. ענבר רקדה איתה. כל מילה מיותרת.
היום החמישי- יום כיף
מה אפשר להגיד על זה? שהיה טוב? ברור שהיה טוב. אפילו טוב מאוד. הספא נמצא על החוף בנקודה יפיפיה. הוא בנוי כולו בקתות עץ פתוחות הפונות לים. הבעלים של הספא, החמודי השלישי שפגשנו, בחור נעים ולבבי. הוא התאים לנו טיפול במיוחד בשבילנו ועל פי בקשותינו ומקפיד מאוד על יחס חם ללקוחותיו. צוות הספא המיומן מורכב מאנשים שלמדו טיפול וניכר שהם מקצועיים מאוד. בכניסה לבקתה חיכו לנו כוסות תה חם וטעים במיוחד, מגבות חמות, שמנים שונים, מיטות מסאז' ואווירה מאוד מפנקת. המסאז' היה פשוט מעולה. לא היו עצם ושריר בגוף שלא טופלו ביסודיות. טיפול הפנים היה יוצא מן הכלל וכך גם הרגליים. אחרי כשעה של טיפול הכניסו אותנו לבריכת מים חמים, רק שנינו. היינו בבריכה עד שאנחנו החלטנו שמספיק. את החוויה השלימה שיחה טובה שהייתה לנו עם הצוות שטיפל בנו על כוס תה חם. זה בהחלט היה אחד הטיפולים הטובים שקיבלנו.
אחרי הספא הלכנו לבר שעל החוף, הזמנו לנו מרגריטות טעימות ובהינו בים. כמה רוגע. כמה נעים. בערב יצאנו שוב לרחוב המסחרי הקטן ונכנסנו לחנות אמנות מקומית. קנינו פסלים לבתים ומזכרות להורים. מחר הביתה.
היום השישי- נסיעה הביתה.
נפרדנו מהמלון המצויין, מהחוף המדהים ומנואיבה שעשתה לנו טוב ונסענו צפונה. אחרי כשעה וחצי של נסיעה פתאום הטלפונים התחילו לצפצף. הודעות נכנסות, הווטסאפ עובד, יש קליטה. פתאום הבנו כמה שקט היה לנו בימים האחרונים. איזה ניתוק זה היה וכמה זה היה טוב. זמן סיני, אנחנו נחזור.
טיפים:
Comments